בהחלטה "טרייה" (רע"א 2851/20; החלטה מיום 15.7.20) נדרש בית המשפט העליון (כבוד השופטת וילנר) לשאלה זו וקבע כי בהצגת חוות דעת רפואית פרטית מטעם הניזוק בפני ועדה רפואית לביטוח לאומי אין כדי להצדיק מיניה וביה קבלת בקשה ומתן היתר להביא ראיות לסתור, למרות הקושי הטמון בכך שהצגת חוות דעת רפואית פרטית ע"י ניזוק בפני ועדה רפואית מקנה לו יתרון חד-צדדי ויש בה כדי להפר את ה"איזון" שבין הניזוק למבטחים, ולמרות שהדבר אינו מתיישב עם הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים השוללות, למעשה, את האפשרות להגיש חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים לבית המשפט או למומחה שמונה מטעמו ומהווה מבחינה זו מעין "מסלול עוקף" של המנגנון הקבוע בחוק.
יחד עם זאת, סייגה כבוד השופטת וילנר את דבריה בכך שהחלטות הועדה מתקבלות תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי. "ברם, במקרים בהם הוכח כי ועדת המל"ל לא הפעילה שיקול דעת עצמאי כאמור, ואך הסתמכה על חוות הדעת הפרטית שהוצגה בפניה, אזי הצגת חוות דעת מטעם הניזוק אכן עשויה לשמש כטעם להבאת ראיות לסתור"
בנוסף ייתכן והצגת חוות דעת רפואית פרטית לועדה תצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור במקרים בהם הצגת חוות הדעת הפרטית הצטרפה לפגמים נוספים שנפלו בקביעות הוועדה.
לעיון בהחלטה לחצו - כאן.
